יא, חבר'ה, תקשיבו לסיפור הזה כי הוא ממש הזוי, אבל ככה זה הטיולים שלי בישראל – תמיד מתחילים רגיל ומסתיימים במשהו שלא ציפיתי לו. אני בן 28, רוכב על אופנוע בכל מקום, מנסה לראות את הארץ הזאת בלי תכנונים גדולים מדי. הפעם החלטתי לרדת לנגב, כי שמעתי שיש שם נופים מטורפים ומדבר שנותן תחושה של חופש אמיתי. לקחתי את האופנוע הישן שלי, זה עם המנוע שמגרגר כמו חתול זקן, ויצאתי מאיזור תל אביב דרומה. היה יום חם, השמש קופחת, ואני עם קסדה, משקפי שמש זולים ותיק גב עם מים ובירות קרות. חשבתי לעצמי, "יאללה, נסיעה שקטה, אמצא איזה מקום לישון מתחת לכוכבים וזהו."
אז אני נוסע על כביש 40, עובר את באר שבע, והנגב מתחיל להיפתח סביבי. חולות, גבעות, הכל צהוב-אדום, ואני מרגיש כמו בסרט מערבונים ישן. המוזיקה באוזניות – איזה פלייליסט של רוק ישראלי, אהוד בנאי שר על מדבריות, וזה מתאים בול. פתאום, בכביש צדדי, אני רואה אבן גדולה באמצע הדרך. ניסיתי להתחמק, אבל האופנוע החליק קצת, פגעתי בה קלות, והנה אני מתגלגל לצד. לא תאונה רצינית, חס וחלילה, אבל הגלגל הקדמי התעקם טיפה, והמנוע כבה. אני יורד, מסתכל סביב – אמצע שום מקום, אין אף אחד, רק רוח חמה וזבובים. "פאק," אני אומר לעצמי, "עכשיו אני תקוע כאן כמו אידיוט. למה לא בדקתי את הצמיגים לפני?"
אני מנסה להתניע, אבל האופנוע לא מגיב. מרים אותו, בודק – נראה שהשרשרת זזה קצת, אבל אני לא מכונאי גדול. יושב על האבן הזאת שגרמה לכל הבלאגן, שותה מים, ומחכה שמישהו יעבור. חצי שעה עוברת, שום מכונית. אני כבר מתחיל לחשוב על ללכת ברגל לבאר שבע, כשפתאום אני שומע רעש של מנוע. ג'יפ ישן, מאובק, עוצר לידי. יוצא ממנו בחור, נראה בערך בגילי, עם זקן קצר, כובע מצחייה וחיוך רחב. "היי, אחי, מה קרה?" הוא שואל בעברית עם מבטא דרומי כזה, נגבי אמיתי.
אני מסביר לו בקצרה – "פגעתי באבן, האופנוע נתקע." הוא צוחק, "ברוך הבא לנגב, כאן האבנים הן החברות הכי טובות שלנו." הוא יורד, מסתכל על האופנוע, מנער את הראש. "זה לא רציני, אבל צריך כלים כדי לתקן. אני גר לא רחוק, בוא נגרור אותו אליי." אני מהסס קצת, כי מי יודע מי זה, אבל אין לי ברירה. אנחנו קושרים חבל, והג'יפ גורר את האופנוע שלי לכיוון איזה יישוב קטן, כמה קילומטרים משם. בדרך אנחנו מדברים – קוראים לו עומר, הוא בדואי מהאזור, עובד בחקלאות אבל בעיקר מארגן אירועים במדבר. "יש לי מסיבה הערב," הוא אומר, "במדבר, עם מוזיקה, אוכל, בירות. אתה מוזמן, אחי. תישאר אצלי עד שנתקן את האופנוע מחר."
אני צוחק בלב, כי זה נשמע כמו סיפור מהסרטים. "מסיבה במדבר? נשמע כיף, אבל אני לא רוצה להפריע." הוא מנופף ביד, "מה להפריע? אנחנו אוהבים אורחים. תבוא, תראה את הנגב האמיתי." אנחנו מגיעים לבית שלו, בית פשוט אבל נקי, עם חצר גדולה. הוא נותן לי בירה קרה, אנחנו יושבים ומדברים. מתברר שהמסיבה הזאת היא משהו קבוע – חבורה של מקומיים, כמה תיירים, מוזיקה אלקטרונית מעורבת עם כלים בדואיים. "זה יהיה לילה מטורף," הוא אומר, "ריקודים סביב מדורה, סיפורים, הכל." אני חושב לעצמי, "טוב, במקום להיתקע לבד, למה לא?" האופנוע שלי חונה בחצר, קצת פגוע אבל לא נורא, ואני כבר מרגיש את האדרנלין.
אחרי שעה אנחנו נוסעים בג'יפ שלו למקום המסיבה – איזה עמק קטן במדבר, עם אוהלים, רמקולים גדולים, ומדורה שכבר דולקת. יש שם בערך 20-30 אנשים, תערובת של בדואים, צעירים מהעיר, כמה בחורות עם שיער צבעוני. עומר מציג אותי לכולם – "זה החבר החדש, נפל מהאופנוע!" כולם צוחקים, מושיטים ידיים, נותנים בירות. אני מרגיש קצת מביך, כי אני מלוכלך מהדרך, אבל הם לא מתרגשים. מתחילה המוזיקה – תערובת של טכנו עם נגינת עוד, משהו ייחודי. אני פוגש בחורה אחת, נקרא לה ליאת, היא מהקיבוץ ליד, מספרת לי על החיים בנגב. "כאן הכל ספונטני," היא אומרת, "אין תכנונים, רק זרימה." אנחנו שותים, צוחקים, ואני מספר על התאונה – "חשבתי שזה סוף היום, אבל הנה אני כאן, רוקד במדבר."
המסיבה מתחממת, אנשים רוקדים סביב המדורה, יש אוכל – פיתות עם חומוס, בשר על האש, פירות. אני שוכח מהאופנוע, מהתאונה, ופשוט נהנה. עומר בא אליי באיזה שלב, טופח על השכם, "ראית? הנגב תמיד מפתיע." אני צוחק, "כן, במקום לישון בצד הדרך, אני כאן עם בירה ביד." אבל בראש אני חושב, "יאללה, מחר צריך לתקן את האופנוע, זה לא חינם." בכל זאת, זה היה טוויסט מגניב – מתאונה קלה למסיבה שלא תשכח. אנחנו ממשיכים לרקוד, השמיים מלאים כוכבים, והרוח הקרירה של הלילה עושה את הכל מושלם. מי ידע שהאבן ההיא תהיה הכרטיס שלי לכאן?
והמסיבה רק התחממה, המוזיקה הלכה והתגברה, והאנשים סביב המדורה התחילו לרקוד כאילו מחר לא קיים. אני עומד שם עם הבירה החמישית ביד, מרגיש כמו אידיוט תל אביבי שנתקע בסרט של נשיונל ג'יאוגרפיק, אבל יאללה, מי אני שאתנגד? עומר צוחק ומשך אותי פנימה, "תעזוב את החשיבה, אחי, כאן המדבר קובע." והוא צודק, כי פתאום הכל זורם – המוזיקה משתנה לטראנס עם עוד ובסים כבדים, והרגליים שלי זזות לבד. ליאת תופסת לי את היד ומושכת אותי למרכז, "בוא תראה איך רוקדים בנגב, לא כמו במועדונים שלכם עם האורות המסנוורים." אני מנסה, כמובן נופל קצת על הצד, כמעט דורך על מישהו, כולם צוחקים, ואני צוחק איתם כי מה אני יכול לעשות? זה בדיוק הסגנון שלי – תמיד נופל אבל קם עם חיוך.
ספיר, הבחורה עם השיער הוורוד, נדחפת לידי ומעבירה לי בקבוק וודקה זולה. "תשתה, זה יעזור לך להירגע," היא אומרת ומצמצמת עין. אני שותה, והחום עולה לי לראש מיד. היא מספרת שהיא גרה בקיבוץ סמוך, עובדת עם סוסים ביום ומציירת בלילה, "המדבר נותן לי צבעים שלא רואים בשום מקום אחר." אני מקשיב, אבל בעיקר מסתכל עליה – היא חיה, אמיתית, בלי פוזות. פתאום דני, הבחור עם הכובע הגדול שהוא DJ, שם רצועה ישנה של "אביב גפן" בגרסה אלקטרונית, וכולם מתחילים לצעוק את המילים. אני שר איתם, בקול רע, אבל אף אחד לא מתלונן. מישהו מביא גיטרה, ואנחנו עוברים לשירים של שלום חנוך, ואני מרגיש כאילו אני חלק מהחבורה כבר עשר שנים, לא שעה.
בשלב מסוים אני מתחיל להרגיש רעב כמו זאב. האוכל היה פשוט מדהים – בשר טלה על הגריל עם תבלינים בדואיים, חומוס שמני, פיתות חמות שמישהו אפה על הסאג'. אני אוכל כמו שלא אכלתי שבוע, יושב על מחצלת ליד המדורה, והשומן זולג לי על הזקן. עומר יושב לידי, טופח לי על הכתף, "תראה אותך, הגיבור של התאונה. מחר נתקן את האופנוע, יש לי חבר מכונאי שיבוא עם כלים." אני מהנהן, אבל בראש אני חושב "פאק, האופנוע שלי עכשיו כמו זקנה עם הליכון, ואני כאן שיכור ומאושר." אנחנו מדברים על הכל – הוא מספר לי איך פעם גמל ברח לו באמצע מסיבה דומה, ואני מספר לו על הפעם שנתקעתי בתל אביב כי שכחתי דלק. כולם צוחקים, והצחוק הזה מהדהד במדבר.
השמיים מתחילים להאפיר קצת, אבל אף אחד לא הולך. אנחנו רוקדים עוד שעה, שותים עוד בירה, ואז ספיר מושכת אותי הצידה, "בוא נראה את הכוכבים רגע, בלי המוזיקה." אנחנו הולכים כמה מטרים, שוכבים על החול הקר, והשמיים פשוט מטורפים – מיליארד כוכבים, שביל החלב נראה כמו כביש. אני שוכב שם, קצת מסוחרר, והיא צוחקת, "אתה יודע, רוב האנשים שנתקעים כאן בורחים. אתה נשארת." אני מושך בכתפיים, "מה יש לי לברוח? האופנוע שבור, הטלפון מת, והחבר'ה כאן יותר טובים מהרוב בתל אביב."
כשהלילה באמת נגמר, עומר זורק לי שק שינה באוהל קטן בצד. "תישן כאן, אחי. מחר בבוקר קפה ותיקונים." אני נכנס לאוהל, שוכב על המזרן הדק, והריח של החול והעשן נשאר לי בבגדים. אני שומע את הצחוקים האחרונים בחוץ, מישהו מנגן עוד בשקט, ואני צוחק לעצמי בשקט – "יאללה, איזה אידיוט. יצאתי לטיול, פגעתי באבן, ועכשיו אני ישן באוהל במדבר עם חבורה של זרים שמרגישים כמו חברים." העיניים שלי נעצמות, אבל הראש עדיין מסתובב מהבירות, מהמוזיקה, מהכל. חשבתי שהתאונה תהיה כאב ראש, ובמקום זה היא הייתה הכרטיס ללילה הכי משוגע שחוויתי מזמן. האופנוע שבור, אני בלי מקלחת, אבל פאק... זה בדיוק מה שאני מחפש בטיולים האלה.
בבוקר אני מתעורר עם כאב ראש שמרגיש כמו פטיש על הרקה, השמש כבר גבוהה, והאוהל חם כמו תנור. אני פוקח עיניים, רואה את התקרה הבד הקרועה, ומנסה להיזכר איפה אני לעזאזל. "אה, כן," אני ממלמל לעצמי, "הנגב, התאונה, המסיבה." הריח של עשן מהמדורה עדיין דבוק לי לבגדים, והפה שלי יבש כמו החול בחוץ. אני יוצא מהאוהל, מתמתח, ורואה את עומר יושב ליד שולחן פלסטיק עם קפה שחור ופיתות. "בוקר טוב, גיבור!" הוא צוחק, "ישנת כמו תינוק?" אני צוחק בחזרה, "כן, כמו תינוק ששתה יותר מדי." הוא נותן לי כוס קפה חזק, עם נענע בפנים, ואני שותה אותו כמו מים. החבר'ה האחרים כבר התפזרו, אבל יש כמה שנותרו – ספיר מנקה את הרמקולים, דני אורז את הגיטרה. "תודה על אתמול," אני אומר להם, "זה היה מטורף." הם מחייכים, "זה הנגב, אחי. תמיד יש הפתעות."
עכשיו מגיע החלק הפחות כיפי – האופנוע. עומר קורא לחבר שלו, מכונאי מקומי בשם אחמד, שמגיע עם טנדר מלא כלים. הוא מסתכל על הגלגל, מנער ראש, "לא רציני, אבל צריך ליישר ולבדוק את השרשרת." הם עובדים על זה שעה, אני עוזר קצת – מושיט מברגים, מנגב שמן – ותוך כדי אנחנו מדברים. אחמד מספר על החיים כאן, איך המדבר קשה אבל נותן חופש, "בעיר אתה עבד לכסף, כאן אתה חופשי אבל צריך להילחם." אני מהנהן, חושב על תל אביב עם התנועה והלחץ, "כן, אבל שם יש מקדונלדס 24/7." כולם צוחקים, ואני מרגיש כמו חלק מהם. בסוף האופנוע מתוקן – הגלגל ישר, המנוע מגרגר שוב, אבל יש מכה קטנה בצד שתזכיר לי את ההרפתקה. "זה יעלה לך 200 שקל," אומר אחמד, ואני מושיט לו כסף בלי להתמקח, כי זה שווה את זה.
אני נפרד מעומר, מחבק אותו כמו חבר ותיק, "תודה, אחי. בליך זה היה סיוט." הוא צוחק, "תחזור, יש עוד מסיבות. והפעם בלי אבנים." אני עולה על האופנוע, מניע, והמנוע נשמע טוב. נוסע חזרה צפונה, אבל לא ממהר – עוצר בכל מיני נקודות, רואה את הנופים, חושב על הכל. בדרך אני פוגש עוד כמה רוכבים, מנופף להם, וחושב "יאללה, הם לא יודעים מה הם מפסידים." מגיע לבאר שבע, אוכל שווארמה בפיתה, כי אחרי לילה כזה צריך משהו שומני. הטלפון שלי מתעורר סוף סוף, יש הודעות מחברים – "איפה אתה? הכל בסדר?" אני כותב בחזרה, "כן, נתקעתי קצת, אבל זה היה הכי טוב."
בחזרה לתל אביב, העיר נראית לי קצת אפורה אחרי המדבר. אני חונה את האופנוע, רואה את המכה הקטנה, וצוחק לעצמי – "פאק, איזה מזל שהאבן הזאת הייתה שם." בלי זה, זה היה עוד טיול רגיל, בלי אנשים, בלי מסיבה, בלי סיפורים. אני נכנס הביתה, זורק את התיק, פותח בירה, ויושב על הספה. חושב על ליאת וספיר, על הריקודים, על הקפה בבוקר. "זה בדיוק למה אני נוסע," אני אומר בקול רם, "כי החיים האלה צריכים טוויסטים, גם אם הם באים עם כאב ראש." האופנוע יחיה, אני אחיה, והנגב יחכה לעוד פעם. מי יודע מה הפעם הבאה תביא – אולי עוד אבן, עוד מסיבה, או משהו גרוע יותר. אבל יאללה, זה החלק הכיפי – לא לדעת, רק לזרום. וזה, חבר'ה, הסיפור על איך תאונה קלה הפכה למשהו ששווה לספר. צחקתי על עצמי כל הדרך הביתה, כי בסוף אני תמיד מוצא דרך להסתבך, אבל גם לצאת מזה עם חיוך.
