איך נפלתי בפח של תיירים מטורפים בירושלים

טוב, חבר'ה, בואו נדבר על זה ישר ולעניין. אני, הבחור הרגיל בן 27 שתמיד חושב שהוא יודע הכול, החלטתי לקפוץ לירושלים לסופ"ש שקט. אתם יודעים, סתם לטייל בעיר העתיקה, לאכול חומוס טוב, אולי להתפלל קצת בכותל כדי להרגיש קצת רוחני. כי מי לא צריך קצת קדושה בחיים האלה, נכון? אבל כמו תמיד, הדברים אצלי מסתבכים. אני נוסע לשם ברכבת, יושב לי עם אוזניות, שומע מוזיקה, חושב על כמה אני חכם שברחתי מהשגרה בתל אביב. מגיע לירושלים, מזג אוויר קריר, האווירה הזאת של עיר קדושה שמעורבבת עם תיירים מכל העולם. אני הולך ישר לכותל, כי למה לא? שם אני רואה קבוצה של צעירים, נראים כמו תיירים אירופאים או משהו, לבושים בבגדים צבעוניים, שיער ארוך, צוחקים בקול רם. אחד מהם, בחור גבוה עם זקן היפי כזה, מסתכל עליי ומחייך. "Hey man, you look like you need some fun!" הוא אומר לי באנגלית עם מבטא צרפתי או משהו. אני, כמו אידיוט, עונה לו: "Yeah, sure, why not?" כי אני תמיד פתוח להרפתקאות, נכון? כאילו, מה כבר יכול לקרות?

אז הם מספרים לי שהם קבוצה של מטיילים ממקומות שונים – צרפת, ספרד, איטליה – באו לישראל לחפש "אנרגיה רוחנית" או משהו כזה. הם מדברים על מסיבה פרטית שהם מארגנים בהר הצופים, עם נוף מדהים על העיר, מוזיקה, בירות, ו"וויבים טובים". אני חושב לעצמי, למה לא? סופ"ש רגיל, אבל קצת תבלין לא יזיק. הם שכנעו אותי בקלות, כי הם נראו מגניבים – שתי בנות חמודות, אחת עם שיער אדום ארוך והשנייה עם קעקועים בכל הגוף, והבחורים נראים כמו כאלה שיודעים ליהנות. אנחנו יוצאים מהכותל, הולכים לכיוון הר הצופים, הם מספרים סיפורים על הטיולים שלהם – איך הם טיילו בהודו, עשו יוגה בהימלאיה, וכל מיני שטויות היפיות כאלה. אני צוחק, מספר להם על הטיולים שלי בישראל, איך פעם נתקעתי באילת בגלל סופה. הם צוחקים, נראה כאילו אנחנו חברים ותיקים.

מגיעים להר הצופים, הנוף באמת מדהים – ירושלים מוארת למטה, כמו תמונה מהאגדות. הם מובילים אותי לבית קטן ששכרו, או משהו כזה, לא בטוח. בפנים יש כבר כמה אנשים, מוזיקה רועשת, בקבוקי בירה מפוזרים, ריח של עשן מהסוג הלא חוקי. אני מתיישב, לוקח בירה, מתחיל לדבר עם אחת הבנות, קוראים לה מריה מספרד. היא מספרת לי על החיים שלה, איך היא עזבה הכול כדי לטייל בעולם, ואני חושב לעצמי, וואו, זה נשמע מגניב. אבל אז הדברים מתחילים להסתבך קצת. אחד הבחורים, זה עם הזקן, מתחיל לדבר על "שיתוף אנרגיה" וכל מיני שטויות מיסטיות. הם מוציאים גיטרה, מתחילים לשיר שירים היפיים ישנים, ואני מרגיש קצת לא במקום. אבל hey, בירה חינם, נוף יפה, למה להתלונן?

פתאום, אני קולט שהארנק שלי נעלם. אני יושב שם, מחפש בכיסים, אין. אני חושב, בטח נפל לי בדרך, אבל אז אני רואה את אחד מהם, בחור נמוך עם משקפיים, מחזיק משהו שנראה כמו הארנק שלי. "Hey, that's mine!" אני קורא לו, אבל הוא צוחק ומסתובב. אני קם, רודף אחריו, והוא רץ החוצה. החבורה צוחקת, חושבים שזה משחק או משהו. אני יוצא אחריו, צועק "Give it back, you idiot!" אבל הוא נכנס למכונית ישנה שהחנו ליד הבית. אני רץ אחרי המכונית, אבל היא מתניעה ומתחילה לנסוע במורד הגבעה. מה לעזאזל? אני חושב, הם גנבו לי את הארנק? אבל זה נראה כמו טעות, כי הם נראו נחמדים. אולי הוא חשב שזה שלו? בכל מקרה, אני לא מוותר. אני רץ אחרי המכונית, צועק, והם עוצרים קצת בהמשך כי הכביש צר.

שם אני תופס אותו, פותח את הדלת, וצועק "What the fuck, man? That's my wallet!" הוא מסתכל עליי בהלם, "Oh shit, sorry! I thought it was mine, we have similar ones!" הוא מוציא אותו, מחזיר לי. אבל בדיוק אז, שומר מהאזור, איזה בחור מבוגר עם פנס, מגיע וצועק "מה קורה כאן? אתם משוגעים?" אני מנסה להסביר, אבל הוא חושב שאנחנו רבים או משהו, מתקשר למשטרה. וואו, עכשיו זה מסתבך באמת. המשטרה מגיעה תוך כמה דקות, שני שוטרים, שואלים מה קרה. אני מספר, הם צוחקים קצת, בודקים את הארנק, רואים שהכול בסדר. אבל בינתיים, המכונית שלהם נתקעה בגבעה – המנוע כבה, לא מתניע. הם מנסים לדחוף אותה, אני מצטרף כי למה לא? בסוף, אחרי צחוקים, הם מוציאים בירה מהתא מטען, מתנצלים, ואנחנו יושבים שם על הגבעה, שותים ומספרים סיפורים.

אתם יודעים, כל הדרך חזרה הביתה, אני צוחק על עצמי. מי מצפה למשהו כזה בירושלים? עיר קדושה, כותל, ופתאום אני רודף אחרי היפים משוגעים בגלל ארנק. זה תמיד קורה לי בטיולים – חושב על שקט, מקבל כאוס. אבל hey, לפחות יש סיפור טוב לספר לחבר'ה. ועצה אחת: אל תלכו עם תיירים זרים למסיבות פרטיות בלי לבדוק קודם את הארנק. או שכן, כי זה כיף. תלוי בכם.

טוב, אבל בואו נחזור רגע אחורה, כי הסיפור לא היה כל כך פשוט כמו שזה נשמע. אחרי שהמשטרה הלכה, ואנחנו דחפנו את המכונית הישנה הזאת במורד הגבעה, בסוף היא התניעה אחרי כמה ניסיונות. הבחור עם הזקן, קוראים לו ז'אן מצרפת, צחק ואמר "Man, this is Israel magic!" ואני חשבתי לעצמי, כן, קסם ישראלי – מכוניות שנתקעות בגבעות ותיירים שגונבים ארנקים בטעות. הם הציעו לי להצטרף אליהם להמשך הערב, כי המסיבה נגמרה אבל הם רצו ללכת לבר בעיר העתיקה. אני, כמו טיפש, אמרתי כן, כי למה לא? כבר נפלתי בפח, אז בוא נראה לאן זה מוביל. אנחנו נוסעים במכונית הצפופה הזאת, חמישה אנשים בפיאט ישנה, מוזיקה רועשת מהרדיו, והם שרים שירים בצרפתית. אני יושב מאחור עם מריה, זאת עם השיער האדום, והיא שואלת אותי "So, what do you do in life?" אני מספר לה שאני עובד במשרד בתל אביב, כותב קוד או משהו משעמם, אבל אוהב לטייל בסופ"שים. היא צוחקת, "Boring! You need to quit and travel the world like us!" ואני חושב, כן, קל להגיד כשאת בת 22 ואבא שולח כסף מספרד.

מגיעים לעיר העתיקה, חונים איפשהו ליד שער יפו, והם מובילים אותי לבר קטן שאני לא יודע איך הם מצאו אותו. בפנים חשוך, מוזיקה מזרחית מעורבבת עם רוק, אנשים מעשנים נרגילה, ותיירים אחרים. אנחנו מזמינים בירות, ואז ז'אן מתחיל לספר סיפורים על הטיולים שלהם. איך הם היו בסיני, ישנו על החוף, ראו כוכבים, ואז נתקלו במשמר הגבול שחשבו שהם מבריחים משהו. צחקנו, כי זה נשמע דומה למה שקרה לנו עכשיו. אבל אז, פתאום, מריה לוקחת אותי הצידה, אומרת "Come, let's dance!" ואנחנו רוקדים קצת, היא צמודה אליי, ריח של בושם זול וסיגריות. אני חושב, וואו, אולי הסופ"ש הזה לא כל כך גרוע. אבל כמו תמיד, אני נזכר בארנק – בודק אותו כל שתי דקות, כי פעם אחת מספיק. הבחור הנמוך עם המשקפיים, קוראים לו פאולו מאיטליה, מתנצל שוב, "Sorry man, my wallet is black too, I was drunk!" אני אומר לו "No problem, but next time check."

הערב ממשיך, אנחנו שותים עוד, מספרים בדיחות. ז'אן מספר על פעם שהם טיילו בירדן, נתקעו במדבר, ומישהו הציל אותם עם גמל. אני צוחק, מספר להם על הפעם שנפלתי בפח באילת – פגשתי בחורה בבר, היא הזמינה משקאות, ואז נעלמה והשאירה אותי עם חשבון של 500 שקל. הם צוחקים, "Classic!" אבל אז, הדברים שוב מסתבכים. פתאום, בעל הבר צועק עלינו, כי מישהו מהחבורה שפך בירה על הרצפה ולא ניקה. אני מנסה להרגיע, אבל הוא כועס, קורא לנו "תיירים מטומטמים!" ז'אן מתחיל להתווכח בצרפתית, מה שלא עוזר. אני, כישראלי, מנסה לדבר בעברית, "סליחה, ננקה את זה." אבל הוא לא מרוצה, מתקשר לחברים שלו או משהו. בסוף, אנחנו משלמים קנס קטן ומסתלקים משם לפני שזה הופך למשהו גדול.

יוצאים החוצה, הלילה קר, ירושלים שקטה עכשיו. אנחנו הולכים ברחובות הצרים, צוחקים על מה שקרה. מריה אומרת "This is adventure!" ואני חושב, כן, הרפתקה – אבל אני מעדיף את ההרפתקאות שלי בלי משטרה וברים כועסים. הם מלווים אותי למלון שלי, כי כבר מאוחר, ואני לא רוצה להסתובב לבד. בדרך, פאולו נותן לי טיפ – "Always keep your wallet in front pocket!" אני צוחק, "Thanks, learned it the hard way." נפרדים בחיבוקים, הם מבטיחים לשלוח תמונות מהמסיבה, אבל אני יודע שלא יקרה. נכנס למלון, מתיישב על המיטה, חושב על כל הערב. מהתחלה רגילה בכותל, למסיבה בהר הצופים, גניבה בטעות, רדיפה, משטרה, מכונית תקועה, ואז בר בעיר העתיקה עם עוד דרמה. אני צוחק לבד, כי זה אני – תמיד נופל למצבים כאלה. למה? כי אני פתוח מדי, אומר כן להכול, חושב שזה יהיה כיף. ואכן, זה היה כיף, אבל גם כאב ראש.

למחרת בבוקר, קם עם הנגאובר קל, אוכל ארוחת בוקר במלון, חושב אם לספר לחבר'ה בתל אביב. בטח יצחקו עליי, יגידו "שוב נפלת?" כן, שוב. אבל זה מה שהופך את הטיולים שלי למעניינים. אם הכול היה שקט, לא היה מה לספר. אז עצה נוספת: אם אתם רואים חבורת היפים בכותל, תחשבו פעמיים לפני שאתם מצטרפים. או שתצטרפו, כי מי יודע מה יקרה? החיים קצרים, נכון? אני, בכל מקרה, כבר מתכנן את הטיול הבא – אולי צפון הפעם, בלי תיירים. אבל בטח אפגוש מישהו משוגע. זה הגורל שלי.

טוב, אבל בואו נסיים את הסיפור הזה כמו שצריך, כי זה לא נגמר שם במלון. למחרת בבוקר, אני קם, ראש כואב קצת מהבירות, אבל מרגיש כאילו עברתי סרט הרפתקאות. אני יורד לארוחת בוקר במלון, אוכל חביתה עם סלט, שותה קפה שחור כדי להתעורר. בזמן שאני יושב שם, אני מקבל הודעה בווטסאפ ממספר לא מוכר – זה ז'אן, הבחור עם הזקן. הוא כותב "Hey man, sorry again for the wallet thing. Let's meet for coffee?" אני חושב, מה? הם עדיין כאן? חשבתי שהם ממשיכים צפונה או משהו. אבל hey, למה לא? אני עונה לו "Sure, where?" והוא אומר לבוא לבית קפה ליד שוק מחנה יהודה. אני אומר לעצמי, בסדר, עוד קצת כאוס לפני שאני חוזר לתל אביב. לוקח מונית, מגיע לשוק – הריח של תבלינים, פירות, אנשים צועקים, האווירה הזאת של ירושלים האמיתית, לא התיירותית.

מגיע לבית הקפה, הם שם – ז'אן, מריה, פאולו ועוד אחת מהחבורה, בחורה גרמנייה קוראים לה אנה. הם צוחקים כשהם רואים אותי, "The wallet guy!" אני יושב, מזמינים קפה ועוגה, ומתחילים לדבר. הם מספרים לי על התוכניות שלהם – הם נוסעים לצפון, לטייל בגליל, לישון באוהלים, לחפש "אנרגיה מהטבע". אני צוחק, "You guys are crazy, but in a good way." מריה מסתכלת עליי, "Come with us! It will be fun!" אני חושב רגע, אבל לא, יש לי עבודה ביום שני, חיים רגילים. אבל אני מספר להם עוד סיפורים מהטיולים שלי – איך פעם נסעתי לאילת לבד, פגשתי חבורה של צעירים בבר, והם גררו אותי למסיבה על החוף שנסתיימה עם שמש זורחת ואני בלי כסף לנסיעה חזרה. הם צוחקים, "You are like us!" ואני אומר "Maybe, but with less beard."

אבל אז, כמו תמיד, משהו קורה. בזמן שאנחנו יושבים, פתאום רעש מחוץ לבית הקפה – מישהו צועק, "גנבים! תפסו אותם!" אנחנו מסתכלים, ורואים שני ילדים רצים עם תיק גב של מישהו. ז'אן קם מיד, רץ אחריהם, צועק "Stop!" אני חושב, וואו, עכשיו תורו להיות הגיבור. אנחנו מצטרפים, רצים בשוק, דוחפים אנשים, צועקים. בסוף, תופסים את הילדים – הם קטנים, בני 12 אולי, מפחדים. השומר של השוק מגיע, לוקח את התיק, מחזיר לבעלים. אנחנו חוזרים לבית הקפה, מתנשפים, צוחקים. ז'אן אומר "See? Adventure everywhere!" ואני חושב, כן, בירושלים אפילו קפה רגיל הופך לרדיפה. הם מתנצלים שוב על הארנק, אומרים שזה היה טעות אמיתית, כי הם היו שיכורים קצת מהמסיבה. אני מאמין להם, כי הם נראים בסדר, לא גנבים מקצועיים.

אחרי הקפה, אנחנו נפרדים – הם נוסעים צפונה, אני חוזר לרכבת. בדרך, אני הולך קצת בשוק, קונה פירות, חושב על הכול. איך סופ"ש רגיל הפך להרפתקה עם תיירים משוגעים, גניבה, משטרה, מכונית תקועה, בר כועס, ועכשיו רדיפה אחרי ילדים. אני צוחק לבד, אנשים מסתכלים עליי כמו משוגע. אבל זה אני – תמיד נופל לפחים כאלה. למה? כי אני לא אומר לא. רואה הזדמנות לכיף, קופץ פנימה בלי לחשוב. פעם זה מסתיים טוב, פעם עם כאב ראש. אבל בסוף, יש סיפורים. לחבר'ה בתל אביב אני אספר את הגרסה הקצרה, בלי להודות כמה נהניתי. כי הם יגידו "אתה אידיוט", אבל אני יודע שזה מה שהופך את החיים למעניינים.

בנסיעה חזרה ברכבת, אני כותב ביומן שלי – כן, יש לי יומן, אל תצחקו – על איך ירושלים, העיר הקדושה, תמיד מביאה לי כאוס. פעם קודמת הייתי שם, נתקעתי בפקק בגלל הפגנה, פגשתי מישהו שהזמין אותי לביתו לארוחה, וזה נגמר בוויכוח פוליטי. עכשיו זה תיירים. אולי זה הקסם של העיר – מערבב קדושה עם מטורפות. עצה אחרונה: אם אתם נוסעים לירושלים, תהיו מוכנים להפתעות. אל תלכו עם זרים, אבל אם כן, תהנו מהנסיעה. אני, בכל מקרה, כבר מתכנן את הביקור הבא. אולי לבד הפעם, אבל בטח אפגוש מישהו. זה החיים שלי – הרפתקאות בלי תכנון, עם הרבה אירוניה. וזה בסדר, כי מי רוצה חיים משעממים?