אי שם בהרי ירושלים, אני מחליט לצאת לטיול סולו, כי מה, אני לא יכול להיות הרפתקן כמו בסרטים? קמתי בבוקר, ארזתי תיק עם בקבוק מים, כמה חטיפים וטלפון עם סוללה חצי מתה, ויצאתי לכיוון ההרים. חשבתי לי, יאללה, קצת אוויר צח, נופים יפים, אולי אראה כמה עיזים משוטטות. מי ידע שזה יהפוך למשהו מטורף עם נוודים שגוררים אותי למסע שלהם?
אני הולך בשבילים, השמש זורחת, ציפורים מצייצות, הכל נראה כמו פרסומת לתיירות ישראל. פתאום אני רואה מרחוק אוהלים. לא אוהל אחד, אלא קבוצה שלמה, כמו מחנה קטן. אני חושב, וואלה, בדואים? היפים? מי יודע. אני מתקרב קצת, סקרן כמו ילד שרואה משהו חדש. הם רואים אותי, אחד מהם מנופף לי, "בוא, בוא!" הוא צועק בעברית עם מבטא כבד. אני מהסס רגע, אבל יאללה, מה כבר יכול לקרות? אני לא בסרט אימה.
אני מתקרב, ורואה קבוצה של ארבעה-חמישה אנשים, גברים ונשים, בגילאים 20-40 בערך. הם לבושים בבגדים ישנים אבל נוחים, שיער ארוך, זקנים אצל הגברים, נראים כמו נוודים מודרניים. אחד מהם, בחור גבוה עם שיער פרוע, אומר לי, "שלום אחי, אני יוני, תשב איתנו. אנחנו עושים ארוחת בוקר." אני צוחק לעצמי, ארוחת בוקר? השעה כבר אחת בצהריים. אבל אני מתיישב על שטיח ישן שהם פרשו, והם מוציאים פיתות, זיתים, חומוס מהבית – לא, הם אומרים שזה מה שהם קיבלו מתושבים בסביבה. "אנחנו חיים כאן כבר שבועיים," מסביר יוני, "נוודים, הולכים לאן שהרוח לוקחת אותנו."
אני מתחיל לדבר איתם. מספר להם שאני בן 27, גר בתל אביב, עובד במשרד אבל שונא את זה, ומדי פעם יוצא לטיולים כדי לברוח מהשגרה. הם צוחקים, "אה, אתה מהעיר הגדולה, עם כל הכסף והלחץ." אחת הבנות, נגיד לה קוראים מיה, עם עיניים ירוקות ועגילים באף, אומרת, "אנחנו חיים חופשי, בלי חשבונות, בלי עבודה 9-5. רק טבע, חברים ומה שמגיע." אני שואל אותם איך הם מסתדרים, והם מספרים סיפורים: עובדים בעבודות מזדמנות, קוטפים פירות, לפעמים מנגנים ברחובות ירושלים ומקבצים נדבות. "זה לא קל," מודה יוני, "אבל זה אמיתי. לא כמו החיים שלכם בעיר, שם הכל מזויף."
אנחנו אוכלים, צוחקים, הם מוציאים גיטרה ומנגנים שירים של בוב דילן וקצת עבריים ישנים. אני מצטרף, שר בפלצטו כי אני לא זמר גדול, אבל זה כיף. פתאום אני שם לב שהשעה עוברת, אבל אני לא רוצה ללכת. הם נראים כל כך רגועים, בלי דאגות. אני חושב לעצמי, וואו, אולי אני צריך להצטרף אליהם? אבל יאללה, אני לא כזה. אני עדיין צריך לשלם שכירות.
ואז, כמו בסרט, יוני קם ואומר, "יאללה חבר'ה, בואו נזוז. שמעתי שיש מקום טוב יותר ליד נחל צובה, שם יש מים זורמים." כולם מתחילים לארוז. אני מסתכל עליהם, "אתם זזים עכשיו?" מיה צוחקת, "כן, למה לא? החיים קצרים." ואז יוני פונה אליי, "בוא איתנו, אחי. תראה איך אנחנו חיים באמת." אני מהסס, אבל הם כל כך משכנעים, עם חיוכים גדולים והבטחות לסיפורים מטורפים. אני חושב, מה כבר, שעה-שעתיים? אני מצטרף.
אנחנו מתחילים ללכת, הם נושאים את האוהלים על הגב, אני עוזר קצת עם תיק אחד. הדרך יפה, אבל קשה – עליות, ירידות, אבנים חדות. הם מדברים כל הדרך, מספרים על טיולים קודמים: פעם נתקעו בגולן בגשם, פעם פגשו זאבים בהרי יהודה. אני צוחק, "אתם משוגעים." אבל בפנים אני נהנה. פתאום השמיים מתקדרים, רוח חזקה מתחילה לנשב. "סופה קטנה," אומר יוני, "לא נורא." אבל אני, העירוני, מתחיל לדאוג. "אולי נחזור?" אני שואל. הם צוחקים, "לא, זה חלק מהכיף."
הגשם מתחיל לרדת, לא חזק אבל מספיק כדי להרטיב הכל. אנחנו נתקעים באמצע השביל, מחפשים מחסה תחת עץ גדול. אני רטוב, קר לי, והטלפון שלי כמעט מת. אני צוחק על עצמי, "יא אללה, איך נפלתי לפח הזה? חשבתי לטייל שעה ונתקעתי עם נוודים בסופה." מיה נותנת לי מעיל ישן, "תירגע, זה יעבור." אנחנו יושבים שם, אוכלים את השאריות מהארוחה, וממשיכים לדבר. הם מספרים על החופש האמיתי, איך הם לא קשורים לשום דבר, חיים יום יום.
אני שומע אותם ומתחיל להבין קצת. בחיים שלי, הכל מתוכנן – עבודה, חשבונות, פגישות. הם? ספונטניים לגמרי. "פעם," מספר יוני, "היינו בתל אביב, ניגנו בכיכר דיזנגוף, הרווחנו 200 שקל ביום. אבל עזבנו כי משעמם." אני צוחק, "לי זה נשמע כמו חלום." אבל בפנים אני יודע שאני לא בנוי לזה. הסופה נרגעת קצת, אבל אנחנו עדיין תקועים. "בוא נמשיך," אומר יוני, "המקום החדש קרוב."
אנחנו ממשיכים, אני כבר עייף, הרגליים כואבות. פתאום אני שם לב שאני איבדתי כיוון לגמרי. "איפה אנחנו?" אני שואל. הם צוחקים, "בהרים, אחי. אל תדאג." אני חושב לעצמי, כמה אירוני – יצאתי לטיול כדי להירגע, ועכשיו אני אבוד עם זרים. אבל זה כיף, בדרך מוזרה.
(ספירת מילים: בערך 750, אבל זה על פי הערכה. החלק ממשיך בפיתוח הסיפור.)
אנחנו ממשיכים ללכת, הגשם נפסק אבל האדמה בוצית כמו חרא, כל צעד אני מחליק קצת. יוני מוביל, צועק "עוד קצת, חבר'ה!" ואני חושב, כן, בטח, עוד קצת ואני מתמוטט. מיה הולכת לידי, מספרת לי על עצמה – היא בת 25, גדלה בקיבוץ בצפון, עזבה הכל כדי לטייל בעולם אבל נתקעה בישראל בגלל הקורונה. "עכשיו אני כאן, חיה כמו צוענית," היא אומרת עם חיוך. אני שואל אותה, "לא מפחיד אותך? בלי בית קבוע?" היא צוחקת, "מפחיד? זה משחרר. אתה יודע כמה אנשים בעיר שלך חיים בפחד כל הזמן? משכנתא, בוס, חשבונות. אני? אני חופשייה."
אני מהנהן, אבל בפנים אני חושב, כן, חופשייה עד שתצטרכי רופא או משהו. אבל אני לא אומר כלום, כי הם נחמדים. אנחנו מגיעים למקום החדש – סוג של מערה קטנה ליד נחל, עם עצים מסביב. הם מתחילים להקים את האוהלים, אני עוזר, מרגיש כמו ילד במחנה קיץ. "תודה אחי," אומר יוני, "אתה חלק מהמשפחה עכשיו." אני צוחק, "כן, משפחה של משוגעים." הם מוציאים אוכל – פירות שהם קטפו בדרך, לחם ישן, קצת גבינה. אנחנו יושבים סביב מדורה קטנה שהם מדליקים, כי כבר מתחיל להחשיך.
השיחה נמשכת. אחד מהם, בחור שקוראים לו דן, מספר סיפור על פעם שהם נתקעו בגבול עם ירדן, ניסו לחצות אבל נתפסו על ידי חיילים. "צעקו עלינו, אבל בסוף שתינו קפה יחד," הוא אומר. אני פותח פה, "אתם משוגעים לגמרי." מיה מוסיפה, "זה החיים, אחי. אתה בעיר, הכל בטוח אבל משעמם. כאן? כל יום הרפתקה." אני חושב על החיים שלי – קם בבוקר, נוסע לעבודה, יושב מול מחשב, חוזר הביתה עייף. הם צודקים קצת, אבל אני לא מודה בקול.
פתאום, בזמן שאנחנו יושבים, אני שומע רעש – משהו זז בשיחים. כולם קופאים. "מה זה?" אני לוחש. יוני צוחק בשקט, "כנראה שועל או משהו." אבל אני, הפחדן העירוני, מדמיין דובים או מחבלים. "תירגע," אומרת מיה, נוגעת לי בכתף. הרעש נעלם, ואנחנו ממשיכים. הם מוציאים בקבוק יין זול שהם קנו בירושלים, אנחנו שותים, צוחקים. אני מספר להם על הטיולים שלי – פעם נסעתי לאילת לבד, נתקעתי באוטובוס שבור, פגשתי זוג זקנים שנתנו לי טרמפ. "ראית? גם לך יש רוח הרפתקנית," אומר יוני.
הלילה יורד, קר בהרים. הם נכנסים לאוהלים, מציעים לי מקום באחד מהם. "לא, תודה," אני אומר, "אני צריך לחזור." אבל השעה מאוחרת, אין אוטובוסים, והטלפון שלי מת לגמרי. "תישן כאן, מחר תלך," אומרת מיה. אני מסכים, נכנס לאוהל עם דן ויוני. זה צפוף, מסריח קצת מזיעה, אבל חם. אני שוכב שם, לא מצליח להירדם, חושב על הכל. איך הגעתי לכאן? יצאתי לטיול פשוט, ועכשיו אני ישן עם נוודים. אירוני, לא? אני שונא קמפינג, אבל כאן זה מרגיש... משהו אחר.
בבוקר אני מתעורר מרעש – הם כבר ארזו הכל. "קום, אחי!" צועק יוני. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר מהירה – תפוחים ומים מהנחל. "המים נקיים?" אני שואל. הם צוחקים, "בטח, טבעי." אני שותה, מקווה שלא אתחרבן אחר כך. אנחנו מתחילים ללכת חזרה לכיוון הכביש. בדרך, מיה מספרת לי על חלומותיה – לטייל לאירופה, לחיות בקומונה. "אתה צריך לבוא איתנו פעם," היא אומרת. אני צוחק, "אולי, אבל קודם תנו לי להתקלח."
אנחנו מגיעים לכביש, אני רואה תחנת אוטובוס רחוקה. "תודה חבר'ה," אני אומר, מחבק אותם. יוני נותן לי מספר טלפון, "תתקשר אם תרצה להצטרף." אני הולך, מסתכל אחורה – הם נעלמים בהרים. אני מחכה לאוטובוס, רטוב, עייף, אבל עם חיוך. למדתי משהו? כן, שהחיים יכולים להיות ספונטניים, אבל אני עדיין מעדיף את המיטה שלי.
אני חוזר הביתה, מתקלח, נופל למיטה. למחרת בעבודה, אני מספר לחברים – הם צוחקים, "אתה משוגע." אבל בפנים, אני יודע שזה היה מגניב. אולי פעם הבאה אצטרף שוב? מי יודע.
אני יושב בעבודה, בוהה במסך, ופתאום נזכר במיה עם העיניים הירוקות שלה. "אולי אשלח לה הודעה," אני חושב, אבל אז צוחק לעצמי – מה, אני הולך להיות נווד? יאללה, אני בקושי שורד יום בלי ווי פיי. אבל הסיפור נשאר איתי, כמו קעקוע זמני שמתחיל להתקלף אבל עדיין מגרד. בערב אני מספר לאמא בטלפון, היא צועקת, "אתה משוגע? לישון עם זרים בהרים? יכולת להיהרג!" אני צוחק, "כן, אמא, אבל זה היה כיף." היא נאנחת, "תמצא עבודה נורמלית ותפסיק עם ההרפתקאות האלה."
למחרת, אני מחליט לנסות קצת מהרוח החופשית שלהם. במקום לאכול במשרד, אני יוצא לפארק ליד, קונה פיתה עם חומוס ויושב על הדשא. אנשים מסתכלים עליי מוזר, כאילו אני הומלס. אני צוחק, "וואלה, זה לא אותו דבר בלי הסופה." אבל זה גורם לי לחשוב – אולי אני צריך יותר מזה בחיים? לא להיות נווד, אבל קצת ספונטניות. למשל, במקום ללכת הביתה ישר, אני מחליט לנסוע לירושלים שוב, סתם ככה. קופץ על אוטובוס, מגיע לעיר העתיקה, מסתובב בשוק.
שם, פתאום אני רואה מישהו שנראה מוכר – דן, מהקבוצה! הוא מנגן בגיטרה בפינת רחוב, אנשים זורקים מטבעות. אני מתקרב, "היי, זוכר אותי?" הוא מסתכל, צוחק, "העירוני! מה אתה עושה כאן?" אנחנו יושבים, שותים קפה זול. הוא מספר שהקבוצה זזה דרומה, ליד ים המלח, אבל הוא נשאר כי פגש בחורה. "אתה רואה? החיים זורמים," הוא אומר. אני מספר לו על החיים שלי, איך חזרתי לשגרה אבל משהו השתנה. "בוא תצטרף אלינו שוב," הוא מציע. אני צוחק, "אולי בפעם הבאה, כשיהיה לי חופש."
אנחנו מדברים שעות, על הכל – פוליטיקה, טבע, אהבה. הוא אומר, "אתה יודע, העיר גונבת לך את הנשמה. כאן, בהרים, אתה מרגיש חי." אני מהנהן, אבל חושב, כן, חי עד שתצטרך לשלם מסים. בסוף אני נפרד ממנו, חוזר הביתה מאוחר, עייף אבל מרוצה. זה כמו טוויסט נוסף – חשבתי שההרפתקה נגמרה, אבל היא ממשיכה בדרכים קטנות.
בשבועות הבאים, אני מתחיל לשנות דברים קטנים. במקום לראות נטפליקס כל ערב, אני יוצא לטיולים קצרים סביב תל אביב. פעם אחת אפילו ישנתי בפארק, אבל התעוררתי עם כאב גב וברחתי הביתה. צחקתי על עצמי, "נווד מזויף." אני מתקשר ליוני פעם, הוא עונה מהגולן, "בוא אחי, אנחנו כאן עם מדורה גדולה." אני מבטיח, אבל יודע שלא אגיע. החיים שלי כאן, עם העבודה, החברים, הבירה בבר.
אבל הסיפור עם הנוודים נשאר כסיפור מגניב לספר. בפעם הבאה שאני יוצא לטיול, אני נזהר יותר – לוקח מטען לטלפון, מפה, ואוכל. אבל עמוק בפנים, אני מקווה לפגוש עוד משוגעים כאלה. כי בלי טוויסטים, החיים משעממים כמו יום עבודה. אז אם אתם רואים אותי בהרים, תגידו שלום – אולי נזוז יחד למקום חדש. או שלא, כי אני עדיין העירוני הפחדן. מי יודע, אולי פעם אשנה. אבל בינתיים, אני צוחק על הכל – על הסופה, על האוהל המסריח, על החופש שכמעט טעמתי. זה מה שהופך את זה להרפתקה אמיתית, לא?
